הסיפור שלי

 

סיפור חיי שונה מסיפורם של הרבה מאלפים או בכלל אנשים שמגיעים מעולם הכלבים ושאר החיות. קשה לי להגיד שמאז ומתמיד הייתי מחובר לכלבים. לצערי לא הייתי הלוחש לכלבים או לסוסים או לחרדונים או לכל ייצור שעולה על דעתכם. גדלתי בבית שהיה נראה כמו מוזיאון מבחינת ניקיון עם אמא שלא יכלה לדמיין לעצמה שייצור "מגעיל", מזיל ריר, משיר שיערות ועוד מיני הפתעות, יגור איתה תחת אותה קורת גג. כלב בבית מעולם לא עלה על הפרק וגם אם עלה נשלל על הסף. המעט קרבה לחיות שהייתה לי כילד הייתה לגורי חתולים שהאכלתי בקביעות מתחת לבית (שגם אליהם פיתחתי אלרגיה עם הזמן) ואינטראקציה מינימאלית עם כלבים של חברים. 

החוויה המשמעותית הראשונה שלי עם כלב הייתה די נוראית. הייתי בן תשע או עשר וביקרתי בביתו של חבר שהוריו גידלו אמסטף (למיטב זכרוני) בעליית הגג. הכלב היה גדול ותוקפני לדברי החבר,  ואסור היה לי להתקרב אליו. עלינו לגג על מנת שיאכיל את הכלב כאשר אני נשארתי מעבר לדלת הזכוכית. בעוד החבר מגיש לו את האוכל ראיתי שהכלב מביט בי במבט חודר כאשר ריר נוטף מצידי הפה שלו (מה שהיום אני מבין שנבע מנוכחות האוכל כנראה). הכלב זיהה שחברי השאיר אחריו רווח בדלת הזכוכית והחל לרוץ לעברי, כאשר אני מייד קלטתי וברחתי למטה, והצלחתי לתפוס בכיסא כדי להגן על עצמי. במשך דקה לפחות (שנראתה כמו נצח) נלחמתי אחוז אימה בכלב עד שהצליחו להשתלט עליו ולהרחיקו. חוויה נוראית לחוות עם כלב, במיוחד בגיל כל כך צעיר. אמנם לא פיתחתי בעקבות המקרה הזה פוביה מכלבים אך בהחלט למדתי להימנע מהם. אם לא די בכך אף יצא לי להיות בעוד תקרית בה רדף אחרי רועה גרמני שגם ממנה הצלחתי להימלט בשן ועין. כל אלה לא חיזקו את אהבתי לכלבים אך גם לא גרמו לי להתרחק מהם לעד כפי שקורה לאנשים רבים.

 

העלילה תופסת תפנית עם דיקסי הריצ'בקית המדהימה של חבר אחר, עליה יצא לי לשמור כשבועיים כאשר הייתי בן 17. את דיקסי הכרתי מאז שהייתה גורה ולמדתי לאהוב אותה מאוד אך עדיין אהבה שתמיד הייתה מהולה בקצת חשש. באיזשהו שלב המשפחה טסה לחו"ל ואני נשארתי לשמור על דיקסי. כאן כבר נוצר החיבור האמיתי, הפסקתי לפחד והתחלתי להבין קצת יותר. זאת באמת הייתה אהבה אמיתית, אולי אפילו הראשונה שלי.

 

 

בגיל 25 אימצתי את אנג'י, הכלבה הראשונה שלי, ביחד עם ערן חברי הטוב שהיה גם שותפי לדירה. אנג'י הייתה לברדור מעורב, שחורה מקסימה ועדינה. התאהבתי בה מיד כאשר רצה אלי כמו ארנבת מסוף הכלוב בו הייתה ב"צער בעלי חיים". גידלתי את אנג'י עם הרבה אהבה וגם הרבה טעויות שנבעו מהשפעת התפיסה הרווחת באותה תקופה (של "הלוחש לכלבים" סיזר מילאן). הייתה לי הבנה סבירה אך חלקית על עולמו של הכלב שגרמה לי לאלף אותה בין השאר עם תיקונים. בשלב כלשהו עברתי לגור עם בת זוג וקיבלתי עם שותפי לדירה החלטה משותפת שאנג'י תישאר אצלו. הייתה זו החלטה קשה אך נכונה.

 

כאשר עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה עדיין הייתי רחוק מעולם הכלבים. עוד במהלך הלימודים החלטתי לסיים את התואר אך לא להמשיך את לימודי לתואר שני ולחפש את עתידי במקום אחר.  בשיחת חולין פשוטה העליתי מול בת שיחתי את אהבתי הגדולה לכלבים ואת החיבור העמוק שאני חש אליהם והיא מצדה שאלה אותי מדוע אני לא עוסק בכך.  כמה מילים פשוטות השאירו אותי המום ואז שאלתי עצמי "בעצם, למה לא?". מאותו רגע עשיתי שינוי מחשבתי של 180 מעלות, ותוך זמן קצר נרשמתי ללימודי אילוף כלבים וטיפול בעזרת כלבים.

 

בלימודי במכללת וינגייט נחשפתי להשפעה המדהימה שיש לכלבים עלינו, בני האדם, והבחנתי בהשפעה הרגשית/טיפולית היוצאת דופן שיש לכלבים על בני אדם נורמטיביים ובעלי מוגבלויות כאחד. החלטתי לקחת את אהבתי הגדולה לכלבים ולאנשים ולהפוך אותה למקצוע שכל מטרתו הוא ליצור חיבור טוב ובריא בין השניים, בין אם חברי/משפחתי ובין אם טיפולי. גם אחרי סיום הלימודים ועד היום אינני מפסיק ללמוד, ללכת לסמינרים והשתלמויות ולנסות להיחשף כמה שיותר לעולמם המופלא של הכלבים.

 

במקביל ללימודי, החלטתי שאני סופסוף מאמץ כלב שיהיה אך ורק שלי. הגעתי לאדם שמסר גורים לאימוץ וראיתי מולי ארבע גורות קטנות ויפות. אחרי דקה הרמתי את לולה באוויר ואמרתי  "אותה אני לוקח". היא הייתה הכי קטנה, הכי שמנה, הכי נמרצת והכי קולנית. שוב התאהבתי. גם כשהייתה גורה עוד הייתי קצת מושפע מעולמו של סיזר מילאן ועשיתי איתה לא מעט טעויות (שילוב של חיזוקים חיוביים ותיקונים פיזיים) שכואבות לי עד היום כאשר אני מביט לאחור. עם זאת, יחד עם לולה והחשיפה לעולם של עיצוב התנהגות וה"מרקר טריינינג", גילתי עולם חדש שבו הקשר נבנה עם הכלב מתוך אהבה ושותפות אמיתית. כיום העבודה שלי עם לולה היא נטולת תיקונים ומושתתת על חיזוקים חיוביים. אין לי ספק שלולה יותר מאושרת ובעקבותיה גם אני. ככל שההבנה שלי הלכה והעמיקה על עולם הכלבים כך היה קל יותר להבין ולקבל את הדברים שהיא עושה, ולפעול לתיקונם במידת הצורך. גם כשהבאתי חתולה מהרחוב המשיכה לולה להראות לי את אופייה הנדיר כאשר אימצה אותה כמו אם ובנתה איתה קשר שכמותו מעולם לא ראיתי בין חתול לכלב. בעזרתה למדתי לאהוב את החתולה ואפילו הצלחתי להפטר מהאלרגיה הנוראית שהייתה לי לחתולים.

 

כיום אני מגדל באהבה רבה את הכלבות שלי לולה וניקי ואת החתולה היפה והשמנה ריברה. ניקי השדה הקטנה לא מזמן הצטרפה למשפחה, כלבה מסוג ג'ק ראסל טרייר. היום היא מלמדת אותי את סודות הטריירים ואישיותם הנדירה.

חשוב לי להגיד שעדיין יש פעמים של תסכול כאשר פתאום אחת מהן לא מקשיבה או עושה משהו שלא מוצא חן בעיני. אם אני תופס את עצמי מתוסכל וכועס אני משתדל להאשים רק עצמי. אם משהו עיצבן אותי אני מגייס את כל כוחותיי כדי לא לכעוס על הכלבות המקסימות שלי, ומזכיר לעצמי שכל אחד יכול לטעות, גם כלבים. כמו עם ילדים גם עם כלבים תמיד יהיה את הרגע הזה שבו הם לא מקשיבים. ההבנה (הלא פשוטה) שהאחריות היא שלנו, תעזור לנו להפחית את התסכול שאנו חשים ולהחליף אותו באמפתיה, ותהפוך קשר שמבוסס על פחד לקשר שמבוסס על אהבה. ההבנה הזאת שלי, היא הדבר העיקרי שאני רוצה להעביר ללקוחותיי ולכל בן אדם שרק מוכן לשמוע.

 

בתור אחד שהיה בשני הצדדים (של תפיסות עולם בעיצוב התנהגות של כלבים),  היום אני מסתכל על הדברים ממקום חכם יותר, מנוסה יותר, כזה שיכול להגיד: ראיתי שתי דרכי עבודה, התנסיתי בשתיהן, אבל אני יודע על בשרי שרק אחת היא הנכונה.